החלטה בתיק רע"פ 9297/12

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז, אשר ניתן על-ידי כב' השופטת נ' אהד, בעפ"א 38524-07-12, מיום 17.12.2012. בפסק דינו דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על החלטת בית-משפט השלום ברמלה שלא לבטל פסק דין שניתן בהיעדר הגנה, אשר ניתנה על-ידי כב' השופט ה' אבו שחאדה, בת"פ 27040-08-10, מיום 27.11.2011.

רקע והליכים קודמים

ביום 18.8.2010, הוגש לבית-משפט השלום ברמלה, כתב אישום, אשר ייחס למבקש עבירה של לכלוך והשלכת פסולת מרכב, לפי סעיף 2, בצירוף סעיף 4, ובקשר עם סעיף 13 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984.

מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 25.2.2010, בסמוך לשעה 14:50, השליך המבקש, או אדם אחר מטעמו, בסמוך לאצטדיון העירוני ברמלה, פסולת מתוך רכב מסחרי, אשר בבעלותו של המבקש.

ביום 27.11.2011, הרשיע בית-משפט השלום את המבקש, שלא בנוכחותו, בכל עובדות כתב האישום, מכוח סעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). זאת, לאחר שבית-המשפט קבע, כי המבקש זומן כדין לדיון, אך בחר שלא להתייצב.

           באותו מעמד, גזר בית-משפט השלום את עונשו של המבקש, והשית עליו קנס בסכום של 10,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו.

ביום 13.12.2011, הגיש המבקש, בעצמו, לבית-משפט השלום, בקשה לביטול פסק הדין, אשר ניתן, כאמור, בהיעדר הגנה. בבקשתו טען המבקש, כי כתב האישום, כמו גם ההזמנה לדיון בבית-משפט השלום, אמנם הגיעו לכתובת מגוריו, ואולם, מכיוון שאשתו היא שקיבלה המסמכים לידיה, ומשום שהיא אינה דוברת עברית, היא לא ידעה כי מדובר במסמכים משפטיים, ולא יידעה אותו על-אודות קיומם.

           לגופם של דברים, כפר המבקש בעובדות כתב האישום וטען, כי, בניגוד לנאמר בכתב האישום, הוא כלל לא השליך פסולת מרכבו, אלא הוא תר אחר פסולת ברזל באתרי בנייה סמוכים. בהקשר זה, הוסיף המבקש וטען, כי רכבו נעצר במרחק של מאות מטרים מהנקודה, אשר בה נטען כי השליך את הפסולת, וכי בעת שנעצר לבדיקה, הוא כלל לא הואשם, על-ידי הפקח או השוטרת שליוותה אותו, בהשלכת פסולת מרכבו.

           ביום 30.12.2011, דחה בית-משפט השלום את הבקשה לביטול פסק הדין, בקובעו, כי הבקשה נעדרת כל נימוק מהותי באשר להיעדרו של המבקש מן הדיון בבית-המשפט, המצדיק את ביטול פסק הדין. 

ביום 16.4.2012, הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו, לבית-משפט השלום, בקשה נוספת לביטול פסק הדין שניתן בעניינו. בבקשתו טען בא-כוח המבקש, כי מכיוון שההזמנה לדיון נמסרה לבת משפחתו של המבקש, הרי שההזמנה לא נמסרה כדין, ובפגם זה יש, כשלעצמו, כדי להקים עילה לביטול פסק הדין. לגופן של טענות, נטען, מבלי לפרט, כי למבקש עומדת הגנה סבירה, אשר עשויה להביא לשינוי פסק-דינו המרשיע של בית-משפט השלום. ולכן, כך נטען, אם לא תתקבל הבקשה לביטול פסק הדין, תיפגע זכותו של המבקש לגישה לערכאות ולהליך הוגן.

           ביום 11.5.2012, דחה בית-משפט השלום את הבקשה הנוספת לביטול פסק הדין בעניינו של המבקש, בקובעו, כי לא זו בלבד שבא-כוח המבקש לא הצביע על הסבר סביר להיעדרותו של המבקש מן הדיון בבית-משפט השלום, אלא הוא גם כשל מלהציג "טעם מיוחד אשר מלמד על הגנה טובה [...] אשר מצדיקה את ביטול פסק הדין".

ביום 11.6.2012, הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו, בקשה לעיון חוזר בהחלטה שלא לבטל את פסק הדין בעניינו. בא-כוח המבקש, חזר בבקשה זו על עיקר טיעוניו, כפי שאלה הועלו בבקשות הקודמות, תוך שהדגיש, כי למבקש קמה הגנה טובה גם לגופן של טענות. זאת שכן, לגישתו, אין למשיבה כל ראייה המוכיחה כי המבקש השליך פסולת מרכבו, כפי שנטען בכתב האישום.

           ביום 4.7.2012, דחה בית-משפט השלום את הבקשה לעיון חוזר בהחלטה שלא לבטל את פסק הדין מיום 27.11.2012, בקובעו, כי גם בבקשה זו, בדומה לבקשות הקודמות אשר הגיש המבקש, "לא נמצא כל נימוק המניח את הדעת להיעדר ההתייצבות לדיון [...]".

ביום 19.7.2012, ערער המבקש, באמצעות בא-כוחו, על החלטת בית-משפט השלום, לבית-המשפט המחוזי מרכז. בערעורו חזר בא-כוח המבקש על טיעוניו, כפי שנטענו בפני הערכאה הדיונית, תוך שהדגיש, כי זו שגתה משהתעלמה מהלכת בית-משפט זה, אשר קבעה, כי יש לנקוט בגישה מקלה, בכל הנוגע לביטול פסקי דין אשר ניתנו במעמד צד אחד.

ביום 17.12.2012, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש. בהתייחסו לנושא מסירת ההזמנה לדיון בבית-משפט השלום, קבע בית-המשפט המחוזי, כי זו נמסרה כדין, שכן, אין טענה כי הזמנה זו נמסרה לכתובת שונה מכתובתו של המבקש, וכן לא הוכח כי מי שחתם על ההזמנה לדיון אינו מתגורר באותה כתובת או שאינו בן משפחתו של המבקש. ולכן, ברי, כי המבקש בחר מרצונו שלא להתייצב לדיון בעניינו, בבית-משפט השלום.

           על יסוד האמור לעיל, נקבע, כי צדקה הערכאה הדיונית משהחליטה שלא לבטל את פסק הדין בעניינו של המבקש, וכי אין כל מקום להתערב בהחלטתה.

           מכאן הבקשה שלפניי.

הבקשה

בבקשת רשות ערעור, אשר הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו, ביום 24.12.2012, חזר בא-כוח המבקש על טיעוניו, כפי שנטענו בפני הערכאות הקודמות, תוך שהדגיש שני טיעונים מרכזיים. ראשית, נטען, מבלי לבאר, כי שגתה ערכאת הערעור משקבעה, כי ההזמנה לדיון בעניינו של המבקש בבית-משפט השלום, הומצאה כדין. שנית, נטען, כי אי-התייצבותו של המבקש לדיון בבית-משפט השלום נבעה מסיבות מוצדקות ונעשתה בתום לב. ולכן, לגישת בא-כוח המבקש, שגו הערכאות הקודמות משלא פעלו מכוח סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, והורו על ביטול פסק דינה של הערכאה הדיונית, וזאת במטרה למנוע עיוות דין למבקש.